צור קשר

שם מלא

    טלפון

    אימייל

    הודעה

הקשר בין אושר ואחריות – שיחה עם נטאלי בין דוד

 

 

מאת : ענת קלו לברון
לפני שנתחיל, חשוב לי להזהיר שמי שקורא את הראיון הזה לוקח על אחריותו את הסיכון, שלאחר הקריאה לא יראה יותר את הדברים באותה הדרך. ראיינתי את נטאלי ביום שני אחר הצהריים. אני חייבת לומר שלא בדיוק הבנתי את כל מה שהיא אמרה, אבל יצאתי ממנה עם התבוננת אחרת עלי, על רגשותיי ועל התנהגותי. כשיצאתי ממנה אמרתי לה "שיגעת אותי" (משפט מאוד לא אחראי, תאמר – ובצדק – נטאלי), במציאות שיגעתי את עצמי. אני זו שבחרה לראיין את נטאלי, אני זו שכבר יודעת שאחרי כל ראיון עמה אני מתבוננת באופן שונה על הדברים, אני זו שיודעתי שנטאלי שיכללה את השיטה שלה ועכשיו היא נקראת "סאטיה - עידן חדש של הוויה", אני זו שמאוד רצתה לשמוע מה יש בשם החדש הזה, אני זו שחשבה שכבר אי אפשר להפתיע אותי, וגילתה שאפשר גם אפשר. איזה כיף לי. בואו נתחיל.

את נטאלי פגשתי לראשונה לפני ארבע שנים בקפה ארומה, סניף איכילוב. זו הייתה הפעם הראשונה שראיינתי אותה. הראיון היה בנושא כסף, וקורס נקודת מפנה. מהרגע שהתחילה לדבר על ניקיונות, תודעת שפע ושיחות פנימיות הרגשתי שזו לא פעם הראשונה שאני שומעת את הדברים ושחלקם כבר מוטמעים בחיי. תוך כדי הראיון שיתפתי את נטאלי, בתחושותיי: "את יודעת, תודעת השפע שאת מדברת עליה, אני חיה ככה כבר שנים, שנים שאני אומרת לבעלי אנחנו עשירים, בלי כל קשר למצב האמיתי; ושנים שאני קונה כל מה שמתחשק לי בידיעה שהכול יהיה בסדר". נטאלי הסתכלה עלי ואמרה: "מתוקה, זאת לא תודעת שפע, זאת תודעת חוסר אחריות". כשהחלטנו שהגיליון הבא יעסוק באחריות, החלטתי שהמשפט הזה הוא תירוץ מספיק טוב בשביל שאוכל לשוב ולראיין את נטאלי. נטאלי בן דוד, למי שלא מכיר, היא מנהלת ומייסדת "אימושיין", בית הספר להקשבה הוויה וטרספורמציה.

מה הדבר הראשון שעולה לך בראש כשאת שומעת את המילה אחריות ?
אחריות מבחינתי קשורה לאושר. אנשים מאושרים זה אנשים שמבינים שרק הם אחראים על החיים שלהם. אדם מאושר הוא אדם שמכיר את עצמו, וכשאתה מכיר את עצמך אף אחד לא יכול לפגוע בך. הכרות עמוקה היא הכרות עם התחושות שלך במצבים שמחים ובמצבים עצובים, וזו הכרות עם הריקות שלך כאדם. כבני אדם אנחנו הולכים כל הזמן החוצה, מחפשים את התשובות בחוץ, אבל האשליה הזו שהתשובות נמצאות בחוץ היא אחד השקרים הכי גדולים של האנושות. המקור לאושר אינו טמון בחוץ, בעבודה, בילדים או בכסף; המקור לאושר טמון בשינוי  היחס בין האנרגיה והזמן שאנו משקיעים בהתבוננות פנימה, לבין הזמן והאנרגיה שאנו משקיעים בהתבוננות החוצה כשהכוונה היא לטובת הפנימה כמובן. להתבונן פנימה זה לשאול את עצמי מה החלק שלי בחיי ובמה שקורה בי, ולהודות בכך שאין שום חלק אחר, חוץ ממני, שמנהל את החיים שלי.

להיות אחראי זה להיות מישהו שאומר לעצמו: אני המקור לחיי. אמנם יש בזה משהו מאוד מפחיד, אבל יש בזה גם משהו מאוד משחרר, כי לא צריך להאשים אף אחד, וכשאתה נמנע מהאשמות אתה כבר אדם טוב יותר. בינינו, אף אחד לא יכול לחיות את חייך חוץ ממך, אז כדאי שתודה שהם שלך.

ואיך זה קשור לאושר?
בספרות המקצועית יש למעלה מ-370,000 רגשות מאמללים. לפי הבודהיזם ישנן 84,000 דרכים לסבל, וכמובן גם לשחרור. הדבר המופלא הוא שמי שמייצר את הסבל ואת השחרור זה רק אנחנו לעצמנו. להיות אחראי זה לדעת ולהכיר בכך שאתה זה שמייצר כעס, ושלא מכעיסים אותך, אתה זה שמייצר אשמה ולא מאשימים אותך, אתה זה שמייצר סבל והוא לא קיים במציאות. כל הסבל והכעס והטינה נוכחים בגוף שלך, בתודעה שלך ובשפה שלך. קיימים שלושה רבדים בהם אנו נדרשים לקחת אחריות, הפשוט ביותר זה בשפה, אחר כך בגוף ולבסוף בתודעה, בסדר עולה.

מאיפה מתחילים?
אנשים לא אחראים כי הם לא מכירים את עצמם, הם לא מכירים את ההתנהלות שלהם בתוך רגשות מאמללים – הם מכירים רק את התגובות. להיות אדם אחראי, משמעו להיות אדם שמכיר את התחושות הפיזיולוגיות של עצמו; אדם אחראי הוא אדם שמכיר את עצמו, הכרות עם הפחדים, הכרות עם הרגשות, עם התחושות, עם התשוקות, עם הסלידות, הכרות עם הדבר הזה שחי ונושם. רובנו מכירים את עולם התגובה שלנו ולא את עולם הפנימי שלנו, אנחנו לא מתבוננים פנימה - אנחנו מגיבים. אם אני אדע מה קורה לי תוך כדי שאני צועקת כשאני מתרגזת, אני אצליח להשתחרר מלצעוק.

הצעד הראשון בלהיות אחראי הוא לקחת אחריות על קצב הנשימות, ולשים לב לקצב הנשימה – לכל שאיפה ולכל נשיפה. כשאנשים כועסים הם נחנקים, ברגע שהסדרת את הנשימה שלך, אתה נרגע, התודעה נרגעת, ההוויה נרגעת, אתה שוהה בתוך הנשימה שלך ואז נוצר שחרור מהכעס. 

נשימה? איבדתי אותך….
אם אנחנו מכירים את התחושות שלנו לגבי אשמה, כעס או כל רגש מאמלל אחר, יש לנו את היכולת להיות אחראים עליהם. הדבר הראשון שקורה לנו הוא התחושה הפיזיולוגית, אחריה מגיע הרגש, שהוא הפרשנות של התחושה. עלינו להתבונן ולהכיר את מה שקורה לנו בגוף, מה קורה ברגליים, בגרון, בפה, מה קורה בחזה, ולשהות שם. ברגע שמתחילים להיות ערים לתחושות הפיזיות ולנשימות המתלוות אליהם, אפשר לנהל אותן עלי ידי הסדרת הנשימה. ברגע שהסדרת את הנשימה, את משחררת את הרגשות המאמללים.

את יכולה לתת לי דוגמא?
בואי ניקח לדוגמה אשמה. האשמה מתרחשת במחשבות שלי, בדרך שבה אני מדברת, בגוף שלי – אבל אף אחד לא יכול להאשים אותי ללא רשותי. אני מרשה לאשמה לגעת בי, אני זו שמייצרת אותה כל פעם שמדברים איתי, ואני היחידה שיכולה לשחרר את עצמי מהתחושה של עצמי. עכשיו, אם אני אסדיר את הנשימה שלי תוך כדי תחושת אשמה זה כבר שינוי – אני כבר שמה לב למה שקורה לי כשאני מרגישה אשמה, ואז האשמה מפסיקה להיות נוכחת כאשמה ומתחילה להתבטא בתחושות גופניות. מכיוון שבתחושות אין כלום אז אין אשמה. תחושה זה כאב, עקצוץ, גרוד, מחנק התכווצות ועוד.. כשמתבוננים בתחושות, עוברים מההתרחשות והפרשנות – לתחושה, ואז האשמה מתרחקת ככל ששמים לב יותר ויותר לנשימה.

היכולת להשתחרר מתחושות האשמה היא דרך תשומת לב לנשימות, עבודה על השפה ושיחות אימון נוקבות בגישה הסאטית, בהן מוציאים את כולם מהמשוואה. השאלה היא כמה המתאמן מכיר את "עצמו האשם" או את "עצמו הכועס", כי אם הוא היה מכיר אותו הוא היה נפטר ממנו.  

לא הבנתי את מי מוציאים מהמשוואה.
אם יש תחום בחיים שלא עובד, זה אומר שאנו נמנעים מלקחת אחריות בשני רבדים: ברמת החשיבה אני לא שואל את עצמי שאלות נוקבות, כמו איך זה יכול להיות שזה קורה; ברמה הפיזיולוגית אני לא שם לב למה אני חש, וכשאני סובל אני לא הולך פנימה אלא החוצה. באימון ההוויתי הסאטי, כאשר מתאמן מתאמן על כסף והמתאמן יאמר שהוא מפחד שיגמר לו הכסף, נבקש ממנו להוציא את הכסף מהמשוואה, ולהתבונן באמת ממה הוא מפחד. הרעיון הוא שאנשים יתקרבו לעצמם ויסתכלו על עצמם מאוד מקרוב. זה כמו להפוך את הפנים: כאשר מוציאים את כל הדברים החיצוניים לך, שמשקפים את המגבלות שלך – הורים, כסף ובני זוג וכדומה - אתה מתחיל לקחת אחריות אמיתית.

אם מתאמן יאמר לי "קשה לי עם אשתי", אני אומר לו "בוא נשאיר את אשתך בחוץ, ותגיד לי איפה קשה לך עם עצמך". ההבנה שהכול מתרחש בגוף שלנו, ברובד השפה, והתודעה מבטאת אחריות ברמה גבוהה מאד.

לסיכום…
להיות אחראי זה לעשות fine tuning לשפה, לתודעה ולגוף. אם מסתכלים על החיים של בני-האדם – כל תחום בו נבחר להעלות את רמת האחריות שלנו ישפיע על כל התחומים האחרים. הדבר העיקרי שפורץ דרך עבור בני האדם הוא ההבנה שלהיות אחראי משמעו Being responsible ולא Taking responsibility, אין צורך לקחת אחריות כי היא כבר בתוכנו – כל שנותר לנו זה רק להיות אותה.